פרדוקס ההקשבה לגוף שלנו

אינטרוספציה- החוש הפנימי שמחבר את הגוף למודעות- עשוי לבלבל אותנו באותה מידה שהוא יכול ללמד אותנו

ג'סיקה וופנר מגזין ניו יורקר 6.7.23 תרגום ועריכה: אוהד אינטרטור

*לכתבה במקור באנגלית לחצו כאן

בעלי נוטה להיות מודאג לגבי מצב הלב שלו. "אני ממש מרגיש כאן משהו", הוא אומר, ומצביע על נקודה בחזה שלו.

אני מתקשה לדעת איך להשיב לאמירות האלה; פרט למקרים שאני באימון אירובי כלשהו, אני כלל לא מודעת לפעימות הלב שלי, ואני אפילו לא ממש יכולה להרגיש אותן. לאחר שרופא הלב של בעלי אמר לו שאין לו שום בעיה בלב, הנחתי שההתעסקות שלו בתחושה הזו היתה ענין של מלודרמה או היפוכונדריה.

ואז קראתי מחקר של שרה גרפינקל, מדענית מוח ממכללת לונדון. היא מדדה את פעימות הלב של כעשרים אנשים שאובחנו עם אוטיזם, והיא גם ביקשה מהם למדוד את פעימות הלב שלהם בעצמם. במחקר דומה עם שישים אנשים שמאובחנים באוטיזם, היא השמיעה צליל ריתמי קבוע, ושאלה את המשתתפים אם הקצב של הצליל תואם לפעימות הלב שלהם. בתחילה, רבים מהמשתתפים שהחשיבו את עצמם "טובים" בלחוש את פעימות הלב שלהם, נכשלו במשימה. אולם, ככל שהמבדקים נמשכו, הם השתפרו.

חלק משמשתתפים דיווחו על חרדה, וכשליש מתוכם אמרו שככל שהם הצליחו לחוש טוב יותר את פעימות הלב שלהם, כך החרדה שלה פחתה.

הבעל שלי אינו אוטיסט, אבל הוא כן מתמודד עם חרדה, והמחקר של גרפינקל גרם לי לתהות אם גם לגביו, תוצאות המחקר של גרפינקל תהיינה תקפות. אולי הוא טעה בכך שהיה משוכנע שהוא מצליח לחוש היטב את פעימות הלב שלו, אבל עצם היכולת שלו להשתפר בכך- אולי תסייע לו להפחית את המתח והדאגות שאיתן הוא מתמודד.

מדענים מכנים את היכולת שלנו להרגיש את מה שמתחולל בתוך הגוף שלנו- אינטרוספציה. זהו שילוב של המילים אינטרו- פנימי, ו ספציה- תחושה.

אינטרוספציה היא שונה מתפיסה, אשר מגיעה אלינו מחמשת החושים, והיא שונה גם מפרופריוספציה, תחושת התנועה ומיקום אברי הגוף שלנו במרחב.

אינטרוספציה היא חוש פנימי שקשור בתהליכים פנימיים בגוף שלנו. ניתן לחלק אותה לשלוש קטגוריות מרכזיות:

הראשונה, כוללת רגשות שמגיעים למודעות אשר קשורים לצרכים שלנו; ההרגשה שיש לנו פיפי, שאנחנו עייפים וצריכים לישון, או שאנחנו צמאים, וגם התחושה של הלב שלנו הפועם בחוזקה כשמשהו פתאומי קורה ומפחיד אותנו.

הקטגוריה השניה כוללת את הדרכים הלא מודעות שבהן המוח והגוף שלנו מתקשרים; למשל, כשהמוח שלנו מאתר שרמת הגלוקוז בכבד עלתה, ואז הוא יגרום לשחרור של הורמונים שיש להם תפקיד מטאבולי. כל זה קורה לחלוטין מתחת לרמת המודעות שלנו. כמות נרחבת של תהליכים אינטרוספטיביים שקטים מתרחשים בתוכנו כל הזמן.

הקטגוריה השלישית קשורה בקשר שבין הגוף שלנו למוח שלנו, ולאיך ששניהם חשים ומגיבים לזרם הגירויים והארועים שמתרחשים.

בשיחת זום שקיימתי לאחרונה, טים דלגליש, פסיכולוג מאוניברסיטת קיימברידג', אמר לי שהגוף שלנו כל הזמן מעביר מסרים- שינויים בקצב הלב, בנשימה, בתהליכי העיכול ועוד- שינויים שקורים במתאם לשטף המידע והארועים שאנחנו פוגשים. מפתה לראות את שטף הארועים שמגיעים אלינו כדרך חד כיוונית, משהו שמתחיל בראש ומגיע לגוף; אנחנו עשויים לחשוב למשל, שעליה בקצב הלב שלנו מגיעה כ"תגובה" לכך שאנחנו מרגישים עצבניים (מניחים לנו דף של מבחן על השולחן, אנחנו נלחצים, ואז הלב פועם במהרה כתגובה לכך).

אבל דלגליש אמר לי שיותר מדויק לחשוב על הגוף והמוח כעובדים יחד באופן מסונכרן, כחלק ממערכת אחת שהיא מערכת מנבאת (system Prediction).

אני לא סבור שאנחנו בדיוק "מגיבים" למשהו, הוא אמר. לחלופין, אנחנו כל הזמן מנסים לצפות מה עומד לקרות, והגוף והמוח שלנו שניהם תורמים לתהליך הניבוי והציפיה.

"ישנו רכיב מנטלי וישנו רכיב גופני", הוא אמר לי, "ושניהם מתרחשים בו זמנית".

כשאנחנו מדברים על "הקשבה לגוף שלנו", או על "להקשיב לתחושת הבטן", אנחנו לרוב מתכוונים לסוג הזה של אינטרוספציה.

עצמו את העיניים בכל זמן נתון, ותוכלו לשים לב למצב הרוח הכולל שלכם- טוב, רע, נרגשים, עייפים, מבואסים או בסה"כ בסדר.

מצב הרוח הזה הוא שילוב של מה שקורה במוח ביחד עם האופן שבו מה שקורה באברים האחרים (Embodying) את הרגע. "אינטרוספציה היא היכולת 1 שלכם, בשרירים ובעצבים מגלמים גופנית שלכם לשים לב לסימנים האלה", אמר לי דלגליש.

לא כולם טובים בלפרש את הסימנים האינרוספטיביים, והיכולת שלנו לכך משתנה בהתאם לנסיבות. במחקר מ-2010 דלגליש ועמיתיו ביקשו מתשעים ושניים משתתפים לשחק במשחק מחשב, בגרסא כלשהי של משימת ההימורים של אייווה(task gambling Iowa), סוג של מבדק פסיכולוגי שמטרתו לבדוק קבלת החלטות.

המשימה היא לבחור את הקלפים הנכונים מארבע חפיסות שבהן פני הקלפים מופנים מטה, במטרה להתאים אותם לצבע הקלף הפונה כלפי מעלה.

כל בחירה נכונה העניקה למשתתף סכום כסף מסוים.

בעוד שהיו הבדלים בין החפיסות, המשימה עוצבה כך שלא היה ניתן להבחין בין החפיסות בפרק הזמן הקצר שהוקצה למשימה.

ולמרות זאת, במהלך מאה נסיונות, שלושה רבעים מן המשתתפים השתפרו בבחירת הקלפים ה"רווחיים".

מטרת המחקר היתה לבדוק האם שינויים גופניים היו גורם מבחין בין אלו שהצליחו להשתפר במשימה ובין אלו שלא. בזמן שהמשתתפים שיחקו, החוקרים ניתרו את קצב הלב שלהם ואת טמפרטורת העור. הם גילו ששינויים מובחנים וצפויים במדדים הגופניים, היו מאפיין של אלה שהשתפרו במהלך המשחק. רגע לפני שהם ניחשו ובחרו קלף, קצב הלב שלהם עלה וכפות הידיים שלהם הזיעו מעט; ואז הם בחרו את הקלף הנכון.

"אנשים שקראו נכון את סימני הגוף שלהם היו אלה שניחשו טוב יותר במבדק", אמר דלגליש. אף אחד מהמשתתפים לא אמר שתחושות הגוף הן אלה שהנחו להם כיצד לנחש. הם פשוט הלכו עם תחושת הבטן שלהם.

מדוע חלק מהמשתתפים היו יותר מחוברים לתחושות האלה מאחרים ?

בשנת 2022, גרפינקל ועמיתה שלה, צ'טרין סוקסילפ, העניקו לנו את אחד התיאורים הרחבים ביותר לגבי איך "ההקשבה לגוף שלנו" כנראה עובדת.

ראשית, הן טענו, סימנים סומטיים מגיעים ועולים באופן רצוף מתמשך; המוח שלנו מתרגם את הסימנים האלה לתחושה או רגש אחד. הדיוק של התהליך הזה, עלול להשתנות בכל שלב, הן כתבו. אנשים שמתמודדים עם תסמונת דחק פוסט טראומתית, למשל, חווים רגעים בהם קצב הלב שלהם פועם מהר, כאשר באותם רגעים אין משהו שאמור לעורר האצה של קצב הלב; תגובות דיספרופורציונליות דומות קורות אצל אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים, או אנשים שחיים תחת סטרס כרוני.

בינתיים, התחושות האלה נארגות יחד ומגיעות לאזורי עיבוד מרכזיים במוח, כדוגמת האינסולה, (Insular cortex and dorsal mid-insula) והאינסולה אחורית המרכזית.

"אצל אנשים מסוימים ישנה פעילות ענפה באזורי מפתח במוח, ואצל אחרים לא", טען גרפינקל, ובמילים אחרות, אנשים מסוימים מקבלים סיגנלים אינטרוספטיביים חזקים יותר.

אולם מסתבר,שגם אם אדם מקבל סיגנל אינטרוספטיבי חזק מהגוף שלו, הוא עלול להיות לא מדויק. פרשנות מדויקת במאה אחוז לסימנים האינטרוספטיביים היא לא אפשרית: לפעמים אנחנו מקשיבים ללב שלנו, אבל המסר אינו מדויק. פעמים אחרות, המסר אכן מדויק, אבל אנחנו לא מזהים אותו. הגוף עצמו משנה את יכלתנו להקשיב.

גרפינקל אמרה לי לחשוב על ספורטאי שממשיך להשתתף במשחק או בתחרות גם אם ברור שהוא נפצע. במצב של עוררות יתר, אדם יכול שלא לחוש כאב.

אינטרוספציה היא מורכבת מעצם העובדה שהיא קשורה קשר הדוק לחוויות אישיות. דברים שקרו לנו בעבר- מפגש מסוכן עם אדם זר, סרט מפחיד שהשאיר חותם, השתתפות בשדה הקרב במלחמה- מחולל מפנה באופן שבו הגוף שלנו יגיב בעתיד. אם תגובותיהם של אנשים מעוצבות מצורה מספיק חזקה על ידי החוויות והארועים שעברו, אז ההקשבה לגוף יכולה להיות גם מטעה.

בהינתן העובדה שאינטרוספציה יכולה להשתבש בקלות, הגיוני לשאול האם אנחנו יכולים להשתפר בה.

ישנם חוקרים שבודקים האם אפשר לשפר ולאמן מחדש את היכולות האינטרוספטיביות שלנו.

במכון לחקר המוח בטולסה, אוקלהומה, הפסיכיאטר סאהיב קלסה ניסה לבדוק את העניין עם אנשים הסובלים מהפרעות אכילה.

קלסה היה סטודנט של אנטוניו דמסיו, נוירולוג שהפך למפורסם בזכות הרעיון כי הרגשות שלנו מעוגנים בגוף שלנו, ולא במוח שלנו; ובעיקר, באופן שבו היפותזת הסימן הסומטי של דמסיו מראה כיצד תהליך המסלול מהגוף למוח גורם לתחושות גוף פנימיות לקבוע את ההחלטות שלנו.

התיאוריה של קלסה, מראה שהפרעות אכילה, ביחד עם היבטים נוספים, נגרמת בעיקר עקב פרשנות אינטרוספטיבית מוטעית.

בטן מקרקרת אמורה לגרות לנו את התיאבון, ולא להוות סימן לפחד. הפרעות אכילה הן עניין מורכב, ויש להן שורשים שנמצאים עמוק ורחוק הרבה יותר מן השאלה עד כמה אנשים טובים בלהקשיב לגוף שלהם.

אבל לפחות במחקר אחד, נמצא שאנשים הסובלים מאנורקסיה מראים תוצאות לא טובות במבדקים אינרוספטיביים.

מטפלים המציעים התערבות תזונתית מבוססת אינטרוספציה מציעים לאנשים פיסת שוקולד בתקווה שלאחר כמה מפגשים, הם ילמדו את הטעם ויוכלו לבלוע את השוקולד מבלי להיעשות מבולבלים רגשית. קלסה עובד עם היישום הזה בטיפולים שלו.

"המטרה היא ללמוד לאכול את המאכל הזה מבלי להרגיש לא נוח", הוא מסביר.

קלסה חוקר גם את הפוטנציאל של מיכלי ציפה כסוג של טיפול אינטרוספטיבי.

במחקר שפורסם ב-2020, 23 נשים שסבלו מאנורקסיה במכלי ציפה נטולי הפרעות ל 90 דקות בכל פעם, אחת לשבוע, למשך ארבעה שבועות. הן דיווחו שהצליחו להרגיש טוב יותר את פעימות הלב שלהן ואת הנשימה שלהן, אבל לא את מערכת העיכול או הבטן; רבות מהן דיווחו גם על רוגע, עירנות נינוחה, שלווה ושמחה (במחקר לא נמצא קשר של השינויים הללו לשינויים בהרגלי האכילה).

התיאוריה של קלסה היא שמיכלי הציפה מספקים סוג של אימון אינטרוספטיבי: אם אתה משתפר בלעקוב אחר פעימות הלב שלך, תוכל לעקוב ולהבין טוב יותר גם את מנגנוני התיאבון שלך. "אם אני אוכל ארוחה לאחר תרגול במיכל ציפה...אוכל לאפשר לאוכל להיכנס ולהתעכל ללא תחושת אי נעימות", אמילי נורטן כותבת בספרה Unsinkable ("לא ניתן לעיכול"), הממואר אודות התגברותה על הפרעת אכילה באמצעות מיכלי ציפה. "מיכל הציפה שלי היו הגלגלים שהניעו את העיכול", היא כתבה.

בנוסף, בעבודה שהתפרסמה בחודש שעבר בעיתון Communications Nature, קלסה תאר שימוש בקפסולה זעירה נעה, אשר מתחילה לרטוט בזמן שהיא מגיעה למערכת העיכול.

אנשים עם הפרעות אכילה מתלוננים פעמים רבות על תחושת מלאות או נפיחות גם אם לא אכלו שום דבר; קלסה חושב שעל ידי תחושת הקפסולה הרוטטת, הם יוכלו לאמן את ההקשבה האינטרוספטיבית שלהם למערכת העיכול. הקפסולה הקטנה יוצרת הזדמנות לזהות תחושה פיזית ממשית בבטן. ההבחנה בין תחושה ממשית למדומיינת, עשויה לאפשר לאנשים ליצור חיבור אינטרוספטיבי שהוא מדויק יותר למה שאכן קורה בגוף.

בשנה שעברה, גרפינקל וקולגה שלה, קמילה נורד מאוניברסיטת קיימברידג', פרסמו מאמר סקירה שעוסק באופן שבו אינטרוספציה יכולה לסייע במקרים שונים של קשיים נפשיים.

הן בחנו מספר רב של מחקרים שהאירו את הקשר שבין דיוק אינטרוספטיבי לבין מצב רגשי. (ככל שאנשים הם מיומנים יותר בהקשבה לפעימות הלב שלהם, כך הם טובים יותר בויסות רגשי, למשל).

החוקרות הראו ששיטות טיפול רבות שכבר נמצאות בשימוש, הן גם למעשה סוג של טיפול אינטרוספטיבי: למשל, מנה אחת של התרופה ציטלופראם (citalopram), שהיא תרופה ממשפחת מעכבי ספיגה של סרוטונין (S'SSRI), המשמשת לטיפול בדיכאון ובמצבים נפשיים נוספים- סייעה לאנשים לחוש בצורה מדויקת ובטוחה יותר את קצב פעימות הלב שלהם.

במילים אחרות, היתה להם התבוננות פנימית טובה יותר לגבי פעולת הגוף שלהם.

אחת התובנות ממחקרי האינטרוספציה, היא שהקשבה לגוף, ודיוק בהבנת המסר של הגוף, הם לא אותו הדבר.

התחושה הפנימית שלנו שמשהו לא בסדר היא לא תמיד ולא בהכרח נכונה. "זו תהיה טעות לחשוב ששיפור ביכולת האינטרוספטיבית של אנשים היא מה שיפתור להם את בעיותיהם. במקרים מסוימים, אנשים יכולים ללמוד להקשיב למידע מהגוף שלהם, אשר מעביר מסר שאינו נכון", אומר דלגליש.

"ישנם מקרים שבהם מה שיהיה נכון זה ללמד אדם להתעלם ממסרי הגוף שלו", הוא מוסיף. גרפינקל אמרה לי שאנשים המתמודדים עם חרדה ודיכאון נעשים פעמים רבות קשובים מידי לגוף שלהם.

נתונים מראים שאנשים שסובלים מהתקפי פאניקה נעשים פעמים רבות מודעים ביתר שאת לפעימות הלב שלהם.

הפסיכולוגיות קרן קוויגלי וליסה פלדמן בארט, אשר חוקרות רגשות באוניברסיטת נורת' איסטרן, מעלות את ההיפותזה שדיכאון נובע בחלקו ממצב "נעילה" של המוח- מצב שבו אנחנו לא מצליחים לוותר על האפשרות שהפרשנות האינטרוספטיבית שלנו יכול להיות שגויה. "אם אני מרגישה כל כך נורא ואני לא מצליחה למצוא לזה הסבר בעולם החיצוני, אז ככל הנראה המשמעות של זה היא שמשהו לא בסדר איתי", קוויגלי אמרה לי, כשהיא תיארה את מצב העניינים הזה. "זה מן סוג של הסתגרות פנימה". כשדינמיקה כזו משתלטת על רוחו של האדם, העלאת המודעות האינטרוספטיבית לא בהכרח תסייע.

מה שיעזור זה להתחבר יותר לעולם החיצוני.

ב-1998, שני חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג ביצעו מחקר שבו משתתפים ישבו מול שולחן, כשזרוע אחת שלהם מכוסה מעבר למסך. החוקרים שמו במקומה זרוע מלאכותית שנראה שהיא מחליפה את הזרוע האמיתית, ואז הם העבירו מן מברשת שכמו ליטפה את שתי הזרועות גם יחד. המשתתפים דיווחו על מה שמוכר כיום כאשליית יד הגומי: הם יכלו להרגיש שהמברשת מלטפת להם את שתי הזרועות.

שנים לאחר מכן, פסיכולוגים מאנגליה ומאיטליה רצו לבחון כיצד האינטרוספציה פועלת במקרה כזה. בניסוי, אנשים שהיו טובים יותר בלחוש את פעימות הלב שלהם נטו פחות "להפנים" את תחושת יד הגומי, כלומר, הם נטו שלא לשייך את יד הגומי לעצמם.

אינטרוספציה יכולה לעזור לנו לראות את עצמנו טוב יותר.

אבל הפרדוקס הוא, שהיא יכולה להיות מדויקת ביותר, כאשר היא בעצמה, חבויה.

ב -2021 מוסדות הבריאות הלאומיים השקיעו 18 מיליון דולר בשבעה פרוייקטים של חמש שנים כל אחד, שמטרתם לחשוף את הקשרים הלא מודעים שמעבירים מידע בין הגוף למוח.

ובשנת 2022, ארגון הבריאות הלאומי הציע קריאה מיוחדת למחקר שינסה לבדוק קשרים בין אינטרוספציה למניעה של מחלת הסרטן. גידולים שואבים כמות עצומה של אנרגיה; וייתכן שדרך התערבות במנגנונים האינטרוספטיביים של המוח, נוכל לאתר את הגידולים בשלב מוקדם.

ועדיין, סוג כזה של מחקר מתמקד באינטרוספציה שהיא כולה לא מודעת; אין מימון למחקר הבודק האם אנשים יכולים לחוש בשינויים המטאבוליים האלה שקורה באופן לא מודע.

והסימנים הלא מודעים הם לרוב הסימנים האמינים יותר.

הבעייתיות מתחילה כשאנחנו שומעים ומרגישים משהו ואז מנסים לפענח מה זה.

מעודדים אותנו מכל כיוון אפשרי, להקשיב ללב שלנו.

אבל חיים שממוקדים יותר מידי בהסתכלות פנימה הם לא בהכרח חיים טובים וראויים. "אתם לא רוצים להתמקד יותר מידי בתחושות הגוף", אומרת גרפינקל. "עדיף להיות ממוקדים בעולם".